"מאני טיים" של שלומי שבן חושף התמודדות לא מדוברת של הרבה גברים
- Ofer Shahak
- 23 באוק׳ 2022
- זמן קריאה 3 דקות
עודכן: 27 בנוב׳ 2022
לפני כחודש אני מאזין לראשונה ל"מאני טיים" והנשימה שלי נעצרת.
זו יריית הפתיחה מתוך האלבום החדש של שלומי שבן ואני נשאב ברגע לחור השחור הזה.
כשאני קולט את המשפט הפסיכי – "זה לא נגמר, זה רק הסוף", מתייבש לי הגרון. זה משפט ששבן שאל ממשינה, ואני מתחיל לחשוד, שמעבר לטקסט המדהים הזה, מסתפר לו פה בעצם סיפורם הצורב של הרבה מאוד גברים.
במשך 4 דקות רצופות, שבן מקיא עלי תסמיך גברי מוכר מידי של תקיעות, החמצה, הדחקה, ציניות, ניתוק עצמי וניכור מהעולם.
איך לומר זאת בעדינות, יונית, שיר חופה זה לא. גם לא שיר לרדיו בשישי אחר הצהריים. שיר כזה גם לא יכול היה להיכתב על ידי אישה - זהו שיר גברי במובן הכי מבאס של המילה - קינה של גבר על עצמו, על מאבק ההישרדות שלו, על פספוסי חייו, על חוסר אונו.
קל לפטור את הטקסט המדהים הזה כמשהו אישי ששבן כתב על עצמו, ולהתבונן עליו ממרחק בחמלה, אבל כאחד שפוגש גברים במעגלי הגברים שאני מנחה, אני מרגיש ש"מאני טיים" הוא דווקא חץ מדויק לליבם של הרבה מאוד "שלומי שבנים" שחיים אתנו, מסביבנו, שהם אנחנו.

כשמגדלים אותנו כגברים, איש לא מכין אותנו להתמודדות עם שני אתגרי-על לא פשוטים:
1. למרות שאנחנו משקיעים כל חיינו את מיטב כישורינו ומאמצינו להצליח בזירות השונות – הזוגית, ההורית, התעסוקתית והחברתית, פעמים רבות מידי אנחנו לא מצליחים להבין למה לא מספיק טוב לנו - למה למעט כמה כיסים של אושר נקודתי, יותר מידי פעמים אנחנו מסתגרים במרמור או מתפרצים בכעס?
2. האתגר השני, מורכב לא פחות. לכודים במלכודת הגבריות שטוו עבורנו הדורות הקודמים, אנחנו פשוט לא מסוגלים ולא מוכנים לדבר על האתגר הראשון. ובהיעדר שפה רגשית ואומץ לשתף במה שכואב לנו, בפגיעות ובחוסר האונים שלנו, אנחנו פשוט מדחיקים, נחנקים ושוקעים עם זה לבדנו, כל אחד בחייו, נוכח-נפקד בעולמו.
נדמה לי שאם למעגלי הגברים היה קמפיין, "מאני טיים" היה הפסקול הפצוע שלו.
אבל להבדיל מהשיר עצמו, אני רוצה בכל זאת להצביע גם על נקודת אור.
מה שנחשבה תופעה שולית עד לפני 10 שנים בערך, הופכת כיום לתנועה משמעותית הולכת וגוברת אל לב המיינסטרים, התעוררות אמיצה של גברים שמעזים לשאול את עצמם –
מה אני מרגיש?
איזה חיים אני מבקש לעצמי?
מה אני באמת רוצה וצריך? מהזוגיות שלי? מההורות שלי?
מה המשמעות עבורי להיות גבר, בן זוג, אב, חבר, בעידן הזה?
ואלו שמסכימים לעצור רגע ולפגוש את עצמם בדרך, נותנים לעצמם סיכוי לצאת ממלחמת ההישרדות הפרטית שלהם ולהתחיל לחוות את הספקטרום המלא של מה שיש לחיים האלו להציע לנו.
ריגשת, שלומי.
תודה על הקול האישי, החשוף והחשוב הזה.
להאזנה בכל הפלטפורמות - https://play.helicon.link/Moneytime
מאני טיים/שלומי שבן
בצעד קל בשיער רטוב
אני יוצא אל הרחוב
חולף כמו רוח, כמו בת צחוק
בתופת של עגלות תינוק
הכול ירוק, מופז ומחויך
ומסביב זה כמו מטווח (בום! טראח!)
נעלמים
אם כך או כך
אני בסדר בינתיים
מאני טיים.
הילדים גדלו לאט
אתה אוהב אותם כמעט
כמו שאהבת זמן פנוי
כמו שאהבת לא לדעת
מה בדיוק טיב היחסים
בין אבהות ונרקיסיזם
עם מועקה תמידית בלב
ושיר ערש על השפתיים
מאני טיים.
ההתחלות שלך עדיין
אבל הסוף מעבר לפינה
וכל בר דעת כל בר עין
הבין שמשהו השתנה
היית מנסה לעוף
אילו היית איש אחר
אבל
אתה רוצה רק עוד מזה
אתה חולם להישאר
אמא שלך שוב על הקו
זה לא בדיוק מתאים עכשיו
אתה כותב לה עוד חמש דקות
נזכר בזה אחרי יומיים
מאני טיים!
אין זמן לנוח או להתעמק
למרות שאין לך ספק
שהיא בדיכאון עמוק
כמעט שנה
אולי שנתיים
אתה חייב לה את הכול
ולא יכול
לתת לה כלום
פרט לקיום של הבטחה
שנלחשה מאחורי דלתיים
להתקדם ללא מורא
עכשיו אין דרך חזרה אמא
מה שהיה היה אטיוד
עכשיו זה מאני טיים
(זה לא נגמר
זה רק הסוף
זה לא נגמר)
יכולתי להיות פיקאסו
אהרון קופלנד
דני דין
גברת דאווטפייר
מיסטר טמבורין
כשהייתי בן 22
כמה פניות לא לעניין
הערכות שגויות של דחיפויות וזמן
הביאוני עד לכאן
שלומי שבן
קוקהד שמוקהד מטומטם
לא! אני לא רוצה להיגאל
כן! אני מבין היטב את ההבדל
בין טווידלידי וטווידלידם
גם אם בלבלתי ביניהם לא פעם
אל תחפש בשיר גרם חסד
אל תחפש בשיר אמת
אל תחפש את עצמך
ואם תמצא-
אל תסתכל לי בעיניים
זה רק נשמע כמו עוד מסכת
כמו מוטציה של שיר לכת
זה שיר הלל
הללויה
לשם
אבינו
שבשמיים
הודו לשם כי טוב
(הללויה! הללויה!)
כי לרוב טוב
בצעד קל ובשיער רטוב
ההתחלות איתי עדיין
אבל הסוף מעבר לפינה
וכל בר דעת
כל בר עין
הבין שמשהו השתנה
הייתי מנסה לעוף אילו הייתי איש אחר
אבל
אני רוצה רק עוד מזה
אני חולם להישאר
על
הרגליים.
Comments