איך אני נפרד? על גבריות ופרידות

פרידה היא חלק מקשר.

כמו שהמוות הוא חלק מהחיים.

שוחחתי השבוע עם הגברים במעגל שלי על פרידות ואובדן.

שיתפתי אותם איך בפרידה המשמעותית הראשונה בחיי, אי שם בסוף שנות ה 90, נבעטתי החוצה אחרי 9 שנים של זוגיות, ללא התראה מוקדמת, מעכשיו לעכשיו.

סיפרתי להם איך אחרי שיחת הפרידה, ישבתי המום בחושך בסלון שלנו, ואז אחרי שעתיים של הלם, בבת אחת קמתי, נטלתי את הלפטופ, פתחתי טבלת אקסל ותכננתי את החיים החדשים שלי. שבועיים אחר כך כבר לא הייתי בבית. לא בכינו, לא עיבדנו ביחד כלום, לא שוחחנו אפילו. חילקנו רכוש, יצאתי מהבית ומאז לא דיברנו יותר.

ככה הסתיימה לה זוגיות של כמעט 10 שנים. פוף!

מערכת היחסים האחרונה שלי, שהסתיימה לפני כחצי שנה, כבר הסתיימה אחרת לגמרי. תיקשרנו את המחשבות, הצרכים והרגשות ועיבדנו אותם ביחד עד לנקודת הניתוק (היינו חייבים להכריז על נקודה שכזו).

ומאז, פגשתי ועודני פוגש את הכאב כמעט מידי יום. לא חתכתי ולא גזרתי כלום ואף אחד. אני מדבר עם המקומות הפצועים, חובש אותם מידי פעם ומתקשר את הצער והגעגוע בלי הפסקה. אנחנו עדיין מדברים, נפגשים, מעבדים ומחזיקים קשר עין וקשר לב חי.

כן, הפרידה יותר ארוכה ככה. וכן, לפעמים קשה לי מנשוא. וכן, אני מאוד פגיע ולפעמים מרגיש ממש עלוב.

ולמה בחרתי להיפרד ככה?

קודם כל, כי ככה ראוי לקשר שכזה להסתיים

 שנית, כי אני יכול. כי הגעתי למצב שאני מסוגל לשאת כיום כאב ופגיעות וכי ככה נכון לי עכשיו, במקום הזה שלי.

והגברים במעגל שלי הקשיבו לי בשקט ולא אמרו כלום.

ואז שאלתי אותם -

ואתם, איך אתם נפרדים...?