גבר ה"כמעט"

את הפוסט הזה אני מקדיש לכל גברי ה"כמעט".

מאז אותו יום בו הבנתי את "הפצע הגברי", נפתח לי הלב לכל הגברים באשר הם.

ובכל יום אני נפרד עוד קצת מהתפיסה הגורפת שגברים הם פוגענים במהותם, אבל יודע שיש מה לתקן בנו ושאפשר לרפא. כבר כמה שנים, יחד עם הקהילה הקדושה של מנחי מעגלי הגברים בארץ, אני מבקש לקרב יותר גברים לעצמם, שיעשו שלום עם ליבם, שלום עם נפשם, שלום עם גופם.

ועם הזמן, ככל שאני מזמין גברים להצטרף למעגלים שלי, אני מופתע להיתקל יותר ויותר בכאלה שיוצרים עמי קשר ראשוני ומיד אחר כך - נעלמים.

וכך, על כל גבר שאני פוגש, יש לפחות 5 גברים איתם כמעט שוחחתי. כמעט נפגשתי. כמעט הצלחתי.

גברי ה"כמעט".

ומי כמוני מבין.

הרי את רובנו לימדו לא להיעזר, לא להיחשף, לא לשתף. להפך, אנחנו לומדים להסתיר את הפחדים והקושי, להתבייש בחוסר האונים שלנו, לנסות להסתדר לבד ולהיות צוק איתן בשביל כולם מסביב.

אנחנו אולי שמחים ביחד אבל אנחנו פוחדים לבד, עצובים לבד ומבואסים בעיקר לבד.

ופעם אחר פעם ליבי נחמץ על הילד-גבר הזה אי שם, שלשניה אחת העז להודות בכנות בפני עצמו, שקצת קשה לו עכשיו, ושלח לי הודעה. וברגע אמיץ שכזה הוא מבקש לחלוק את הקושי מול גברים אחרים שיראו אותו בעיניים טובות, שיאשרו לו שהוא בסדר.

אבל אז הוא נבהל, ושוב קולו מושתק.

וגבר ה"כמעט" שוב נותר בבדידותו.