על חולשה, הפסד וגבריות

"כוח זה לפנות מקום לאבל אמיתי ולא לרתום אותו מיידית לפנטזיית נקמה מטורפת..."

*** 200 מילים על חולשה, הפסד וגבריות ***

כבר בתור ילד עמדתי על היחס ההפוך בין התפרצויות כעס וזעם לחוסן ועוצמה. משהו נראה היה לי לא הגיוני כשמישהו שמאבד את זה ונכנס לפרץ אלימות, אז הוא נתפס כחזק ועוצמתי. דווקא איפוק, הכלה ושקט פנימי, נראו לי תמיד מושכים ומסקרנים יותר.

כילד בירושלים, גרנו בסמוך לשכונת מצוקה, והתנגשויות עם נערים אלימים לא היתה משהו נדיר. כשהיינו עוברים ליד חבורה כזאת עם האופנים, הם היו לפעמים מציקים לנו. אני תמיד הייתי משתדל להימנע מעימות אלים, כי הייתי חננה ופחדתי מהם, אבל אם היה משהו שגרם להם לאבד את זה ולהיכנס באמאמא שלי, זה היה דווקא כשנעצתי בהם מבט ארוך. זה היה ממש מפחיד אותם. כמה חזק יכול להיות מישהו שמבט מוציא אותו מהשלווה?

גם כאבא אני פוגש את זה לא מעט. פעם, כשהייתי עוד מנצח את הבן שלי בשח מט או שש בש, הוא היה לפעמים מאבד את זה ומתחיל להשתולל. קשה היה לו להחזיק אכזבה, צער או כאב.

וזה אנושי, כמובן. כולנו היינו ככה פעם.

אבל עכשיו אני גדול (אפילו מאוד), ואני לומד בעצמי לבנות חוסן פנימי שיודע לווסת את אותן תחושות הפסד וחולשה, שכל כך קשה לי לפגוש ולהכיר. גם היום, לא תמיד זה פשוט לי, אבל אני משתדל לא לברוח מהן אלא לנסות ולפעול מתוכן. כשזה עובד, אני מרגיש את אותו חוסן, את אותה עוצמה.

אחת הדרכים שלי לעבד את תחושת הכישלון או החולשה, היא לדבר את זה. וזה באמת אחד הדברים שאני מתרגל במעגלי גברים. כי כנראה שאנחנו הגברים, יותר מנשים, מייחסים לניצחון ולהפסד היבטים שמקרינים ישירות על הזהות האישית, המגדרית והקולקטיבית שלנו.

***

ב 7.10.23 הובסנו.

אין מילה אחרת לתאר את זה.

מיליוני מילים כבר נכתבו ועוד יכתבו על זה. ומדינת ישראל, כאחרונת הגברים, בשיתוף פעולה מלא של התקשורת הישראלית, פצחה תוך שעות בקמפיין "ביחד ננצח" ויצאה למסע שמטרתו לא לתת לנו רגע להתאבל, לחבק את הצער, את הכישלון, את חולשותינו.

שום דגל לא ירד לחצי התורן על האסון המטלטל ביותר שידעה ישראל.

בפוסט מבריק ובהנגדה נחרצת לקמפיין העוצמה של ממשלת ישראל, עומד עידן לנדו (לא למות טיפש) על 3 חולשותינו המרכזיות ומזמין אותנו להכיר בכך שהכוח האמיתי שלנו יגיע ממקום שמכיר בחולשותינו, ממקום שיודע לחבק את הכישלון (לינק בתגובה הראשונה).

וכמו שהיתה אומרת לי על זה דודה סלי היקרה, שנפטרה לפני חודשיים - "עופר, אין פה קיצורי דרך".

אני ממליץ לפנות כמה דקות ולנשום רגע פנימה מחשבה אחרת (ארוך אבל שווה את הזמן).

ימים שקטים, חברות.ים.