איך מדברים על מה שקשה?

הלוויתי סכום כסף לא גדול לחבר אהוב.

אחרי כמה ימים הוא מחזיר לי חבילה של שטרות, לא ספרתי, היו עוד אנשים באזור, אני אומר תודה בחיוך ושם את החבילה בכיס. כשאני מגיע הביתה, אני מוציא את השטרות המקופלים וסופר.

אני מגלה שחסרים 200 ₪.

פאק.

מודע לשמות שענייני כספים מחוללים בין בני אדם, מתחיל אצלי סרט בראש - מה אני עושה עכשיו?

הנה (חלק מ) המחשבות בהן אני מוצף באותם רגעים:

1. איזה טמבל אני שלא ספרתי במקום את הכסף!

2. אין מצב שהייתי סופר את הכסף באותו הרגע - זה היה מצביע על חוסר אמון – לא חברי מצדי וגם מעליב...

3. הוא בטוח פספס בספירה, ואני שונא אותו על המקום בו העמיד אותי עכשיו

4. תמיד יש איזה פרומיל של פרומיל של סיכוי שהוא שם פחות כסף מלכתחילה – איזו מחשבה נוראית שישר מציפה אותי באשמה שאני מעז בכלל לחשוב אותה

5. החבר הזה היה נדיב איתי בעבר, זה לא לעניין להתחשבן אתו על 200 ₪ עכשיו - זה לא חברי

6. מצד שני, אם אני לא אומר כלום – איך הוא ידע שאני לארג' אתו? גם סוג של "עשיתי טובה" וגם לא קיבלתי על זה קרדיט (מחשבת "סיינפלד" סטייל...)? אולי אני באמת קמצן?

7. מצד שלישי זה פדיחה להגיד לו. אני גם יוצא קטנוני וגם אביך אותו – שוב, לא חברי

8. אם לא אגיד כלום ונמשיך כרגיל, זה הרי ינקר לי במוח עכשיו תקופה... זה גם לא חברי וזה גם מבאס ממש להחזיק מולו כזה דבר בלב

9. רציתי להאמין שאני אחד כזה קליל ונדיב, שפשוט מחליק כזה קטע בלי שום עניין. אז זהו, מסתבר שאני לא. מתבאס על עצמי.

10. להיות לארג' נתפס בעיני כתכונה גברית משום מה. ואם אני לא לארג', מה זה אומר עלי? שאני גם הומו וגם קמצן?!

10. אוף.

עכשיו, מה השיעור שלי פה?

אז אני מתעשת אחרי כמה דקות, מגייס ידע רגשי ומחליט לכתוב לחבריקו ווטסאפ קצר, נעים אך ענייני - אני כותב לו בקצרה שספרתי את הכסף ושנדמה לי שחסרים שם 200 ₪.

ואז המתנה באורך נצח נצחים שנמשכת כדקה.

הוא כותב לי מיד חזרה שהכניס את היד לכיס וגילה שם שטר שנשכח. הוא מצרף גם תמונה של השטר, מבקש סליחה ומודה לי ששיתפתי אותו.

אני נושם.

שיתפתי אותו גם שבתור חבר היה לי ממש קשה להגיד לו את זה כי זה לא סכום משמעותי אבל יותר מזה - שהיה לי חשוב להגיד לו את זה גם בהקשר של הנתינה ההדדית שיש בינינו, בדגש על הרצון שלי שיהיה ביננו תמיד מרחב נקי ותקשורת פתוחה וישירה.

"זה מראה כמה אנחנו באהבה", חתם, והוסיף לב אדום. אני על סף דמעות.

אני לומד שוב כמה זה לא נכון לי לקחת אחריות על המקום בו האחר נמצא, וכמה זה לא טריוויאלי בשבילי פשוט להגיד מה שאני חושב ומרגיש.