אשמה, בושה וגברים

חודש הגאווה הציף הזדמנות לדבר קצת במעגל הגברים שאני מנחה, על אשמה ועל בושה ולהיזכר כמה לפעמים לא פשוט לנו להכיר במקומות האלו בתוכנו ולתת להם מילים.

מי סובל יותר מאשמה, נשים או גברים?

ומה לגבי בושה?

אז האמת היא שרוב המחקרים מצביעים על כך שנשים נוטות לחוש בושה ואשמה יותר מגברים. לא מאוד מפתיע. בין הסיבות אפשר למנות ביטחון עצמי נמוך יותר, תחושה שהן חשופות יותר לביקורת חיצונית ורגישות בין אישית גבוהה יותר עם מרכיבים חרדתיים יותר מאשר אצל גברים.

ואולי יתכן שפשוט גברים, כדרכם, פשוט מדחיקים ונמנעים מלהודות בקיומה של אשמה? האם יכול להיות שאנחנו מתביישים בבושתנו?

אז לקחתי סיכון ובחרתי לשתף השבוע במעגל הגברים אותו אני מנחה, סיפור אישי שהותיר אותי לאחרונה עם תחושות אשמה קשות, אירוע שיש בו גם לא מעט בושה. לא היה לי קל ולא ידעתי איך המעגל יגיב אלי.

הסיפור שלי גרר בעקבותיו שיתופים נוספים של החברים שהניחו באומץ תחוושת לא פשוטות של אשמה - אשמה הורית, אשמה חברית, זוגית... זה היה מרגש ממש, קורע לב לפרקים.

בהמשך גם ביקשתי מהחברים גם להתחבר לרגש הבושה בתוכם, ולנסות להניח מולנו את הפגיעות הזו דרך סיפורים מחייהם. גם כאן, חשפו המשתתפים תחושות קשות של בושה שנעו סביב דימוי גוף, משפחה, אלימות ועוד.

 ‏

הערב הסתיים מאוחר ונשארתי עם מחשבות שהקשו עלי להירדם. הרהרתי במכבש הלחצים תחתיו אנחנו מתפקדים, חשופים נון סטופ לעין ביקורתית, נשית וגברית, וחשבתי שזו לא פחות מגבורה בעיני, להיות מסוגל להישיר מבט מול חבורת גברים ולהודות - אני מתבייש, אני מרגיש אשם.

ואני כל כך גאה בגברים האלו - באלו ששיתפו באומץ, ובאלו שעירסלו במבטם הטוב והחומל את האחר.

זכינו לרגעים של חסד נדיר.