בדידות גברית, חברות גברית

אחד המנועים העיקריים המניעים גברים להגיע למעגלי גברים הוא הבדידות.

אולי הם לא יבטאו את המילים "אני בודד" - זה לא משפט שנוהג לצאת מהפה של גברים, אבל לאחר "ריכוך" קל רובם מודים שחסרה להם החברות. חסר להם הגבר האחר שמולו הם יכולים לחשוף בביטחון קושי וכאב, חבר קרוב שמתעניין בהם ובעולמם הרגשי, מביט בהם בעיניים טובות, ומספק להם רגע של הזדהות ואישור לטוב שבהם. הם צריכים גבר שמשקף להם את עצמם, במובן המפרגן של המילה.

במעגל שהתכנס אצלי אתמול נושא החברות עלה בעוצמה. מעניין היה לראות שלמרות שהצורך בחבר-גבר, עולה אצל כולנו, אחד אחד אנחנו מסבירים לעצמנו כמה קשה עד בלתי אפשרי לנו למצוא חבר אמת, כזה שמקשיב באמת, כזה שמתעניין ושיהיה אכפת לו, כזה שמצדיק את מאמץ-העל שבהקמה של קשר ובשימור החברות לאורך זמן (אנחנו הרי סופר עסוקים, עבודה, ילדים, ידה ידה, יאללה יאללה, ובעיקר איףףףף).

אז בשלב הזה, אני בוחר להניח במרכז שתי שאלות:

1. האם אני מסכים להיכרות שבה אני בעצמי אקשיב, אני אהיה זה שאתעניין, שלי יהיה אכפת מגבר אחר? האם אני מסוגל לא לשפוט אותו? האם אוכל לעודד אותו להיפתח לידי, לשתף, לכאוב? עד כמה אני מסוגל, מוכן ורוצה להיות לידו דווקא ברגעים האלה?

2. האם אני בעצמי הייתי רוצה להיות חבר שלי?

שאלות נוקבות ומעוררות מחשבה וגם רגש.

אני שוב שם לב איך התירוצים שאנחנו נותנים לעצמנו למצבנו, עשויים לעבוד נגדנו (מישהו אמר "דיסוננס קוגניטיבי?!"). במו ידינו אנחנו מונעים מעצמנו לפעמים לשאול את השאלות הנכונות. ואז נישאר עם ההצדקות. ולבד.

אנחנו נפגשים בשבוע הבא למפגש סופי ואחרון של המעגל שלנו, כשעצב ואפילו חשש מהפרידה עומדים באוויר. אני סקרן מה כל אחד לוקח מהשיחה הזו על חלקו בהיעדר חברויות בחייו.

אחרי החג מעגל גברים חדש יתכנס, לבבות יפתחו ועם האביב והלבלוב, נמשיך לנוע בדרך המקסימה מגבריות פריכה לגבריות של פריחה.