ילד עם לק

מתהפכת לי הבטן מהבוקר, על גבול הבחילה.

נו,"אבא-דרמה", מה קרה עכשיו?

אז זהו, שבערב שישי, ביקשתי מהבן שלי, זוהר, בן 6, שנתכנן לנו את יום שבת, שנדע מתי לקום ומה בא לנו לעשות, לפחות בתחילת היום. זוהר הציע שאחרי שנקום נמרח לק, ואולי אחר כך נלך לשחק כדורגל או שניסע לבריכה.

מתאים, אני אומר לו. מזמן לא מרחתי לק על איזו אצבע (וגם כדורגל לא שיחקתי מלא זמן).

אנחנו קמים, מתרחצים, אני שותה קפה וזוהר מביא בינתיים את הלקים מחדר הרחצה. הוא מבקש שנצבע שתי ציפורניים בשחור, שתיים בכחול ואחת בירוק, בכל יד. אני אבא זורם.

אני עף על הירוק-בקבוק, ומחליט למרוח גם לי, על שתי הזרתות. נגיעה, מה שנקרא. אחלה גוון לסוף קיץ-בואכה חגים.

רגע לפני שאנחנו מתחילים במלאכת המניקור, אני אומר לזוהר שלק על הציפורניים עשוי לגרור תגובות מילדים אחרים שחושבים שלק זה רק לבנות, ועשויים להציק לו בעניין. זוהר לא מתרגש ואומר שהוא יענה להם שמותר לו, אפילו שהוא בן, ושהוא אוהב. אני מסכים אתו כמובן לגמרי, ומניח לזה.

אבל זה לא מניח לי.

זו כמובן לא הפעם הראשונה שאנחנו מורחים לק, אבל זו הפעם הראשונה שזוהר הולך אתו לבית הספר. הפעם האחרונה הייתה לגן רבקה, ושם לא היו עם זה שום עניינים מיוחדים.

אבל בית הספר, זה סיפור אחר.

אחר הצהריים אני מתחיל להרגיש את הבטן שלי. בהתחלה אני מתעלם, אבל אחרי איזו שעה אני מבין שנכנסתי לשדה מוקשים אבהי.

וככה תוך זמן קצר, כמו במנהרת הזמן – אני חוזר לילדות שלי. בבת אחת אני נזכר בחברת הבנים של ילדותי – את הלעג, הבוז, ההשפלות, את השפה המדירה ולעיתים האלימה, שילדים.ות יודעים.ות לייצר כלפי אחרים.ות. וכמובן, אני לא שוכח את המחירים שגבר משלם, מגיל צעיר על כל הפרה של "אמנת הגבריות". וכן, זה מתחיל כבר בגילאים האלו. ענייני מגדר תמיד היו, ועודם, כר פורה להתנגחויות, משחקי כוח, תיעדוף חברתי ותיוג.

אין שם רחמים. אין שם סובלנות. השוליים צרים.

ולמרות המחשבות, השבת עוברת לנו בנעימים, אבל הבטן שלי הולכת מתכווצת ככל שהלילה מתקרב ומעברו השני, מחכה הבוקר.

ואנחנו מתעוררים לבוקר מקסים ונעים של ביחד, אבל כל מה שאני יכול לחשוב עליו הוא המפגש של הילדים בכיתה עם הלק של זוהר על הציפורניים.

ועכשיו אני כבר אני נקרע מבפנים -

מצד אחד, הכנתי אותו - שוחחנו על זה, וזוהר יהיה מוכן אם הוא יהיה מוקד לתשומת לב ואולי אפילו להקנטות. לא נעים לי לחשוב על זה אבל יש לזוהר כלים. הוא ידע לענות.

מצד שני, אני אבא ליברלי -החינוך שלי תמיד דוגל בחופש בחירה ובטשטוש ההסללה המגדרית המקובלת.

מצד שלישי, למה לחפש צרות? על הגב של ילדי-אהובי אני צריך לעשות שינויים חברתיים? שבוע אחרי תחילת הלימודים, כל העניינים החברתיים עדיין בחיתולים, הכול עדיין שברירי, צריך להשתלב, להתחבר, להיות מגניב ולא לייצר גלים מיותרים. השתלבות חברתית צריכה זמן ומרחב שקט, למה זוהר צריך עכשיו התמודדות נוספת ועוד כזו "פרובוקטיבית"? איזה אבא אני?!

אז ברגע אחד קטנצ'יק של חרדה, אני שוקל להציע לזוהר להסיר את הלק לפני שיוצאים מהבית, אבל אני מחליט לסתום:

גם כי חשבתי שמאוחר מידי לזה, ולא ניתן לשכנע אותו לעשות את זה בלי להפחיד אותו ממש. גם כי מה זה אומר עלי - מה, נבהלתי מידי? אני אובר-פרוטקטיב עכשיו? פתאום אני משת"פ של החברה ולק זה באמת לא מתאים לבנים? ערכית, זה לא נכון בעיני.

וגם כי אולי אני צריך לסמוך על הילד שלי שידע להתמודד. אנחנו תמיד שם בשבילו אם יצטרך.

כשחיבקתי אותו בשער בית הספר, שאלתי אותו פעם נוספת אם הוא יודע מה לענות אם יציקו. הוא חיבק אותי בחזרה ואמר שכן ונעלם לי מהעיניים אל תוך חצר בית הספר.

אז חזרתי הביתה.

ושוב הבטן.