יום המשפחה – מי צריך את זה בכלל?

ב 21.2.23 חל בישראל "יום המשפחה". מה זה אומר בכלל ולמה צריך את זה?

אז החלטתי לשאול את ויקיפדיה.

נזכרתי שם שפעם יום המשפחה היה יום האם בכלל, ולמדתי שבמדינות רבות זו הייתה בכלל יוזמה של הכנסייה. למדתי שבארה"ב כבר ב 1914 הוכרז יום האם כיום לאומי וסמלו היה פרח ציפורן לבן, כסמל הסבל והטוהר של האם (WTF?!?). בשלב הזה אני תוהה מה הייתי בוחר לסמל את יום האב. חוסך מכם את הדחקות.

לאחר שבישראל היו בעבר הרחוק יוזמות מוניציפליות שונות ולא מעניינות סביב היום הזה, משנות ה 90 הוחלט שיום האם יקרא יום המשפחה ומטרתו היא "להדגיש את הקשר בין בני המשפחה, ואת מחויבותם ותרומתם המשותפת לתא המשפחתי". אלוהים יודע מה זה אומר.

ואני תוהה לעצמי - האם אי פעם לקחתי חלק בדיון (מחוץ לטיפול קליני) על הקשרים שלי עם בני המשפחה שלי? על המחויבות שלי אליהם? על תרומתי לתא? (התשובה היא כמובן, לא).

ובעולם בו יש מאבק תמידי בין שמרנות לקדמה, במציאות בה אל-הוריות ורווקות הן בחירות לגיטימיות, אני יכול רק לשער למי עדיין יש עניין לציין את היום הזה (ואני ישר מדמיין את "יום האל-הוריות" - יום בו חוגגים את החופש לעבור את החיים האלו ללא ילדים, ומיד אחריו את הזעזוע הציבורי בצדו).

סיכום ביניים – יש מצב שיום המשפחה הוא פשוט קשקוש בלבוש. באותה מידה אפשר היה לחגוג את יום העמידה בתור או את יום החוטיני.

אבל אני הרי חבריקו שמחפש משמעות, אז אני חופר לעצמי קצת ונדמה לי שמצאתי משהו. בעולם בו אני חי, "המשפחה" היא מונח מתרחב, גמיש ומאפשר, למורת רוחם של עולמות אחרים. ואם ליום המשפחה יש איזו שהיא משמעות, הרי שהוא מסמל עבורי בעיקר את הזכות להיות חלק ממבנה חברתי שיש בו אהבה שאינה מותנית (וכחלק ממנה – תלות, נתינה ועוד עניינים הכוללים קשר אנושי בריא).

וזה נכון שמשפחות רבות מתפרקות. ונכון שהתפרקות זו מאתגרת את הצורך לספק לעצמן ביטחון (רגשי, כלכלי, או אחר), אבל יש לומר בצער, שגם הרבה משפחות שלא התפרקו, מתמודדות עם אותו האתגר בדיוק. משפחה, מסתבר, היא לא תמיד הפתרון להכול. ולפעמים, יש להודות ביושר, היא הבעיה עצמה.

המשפחה בה אני גדלתי, בירושלים של שנות השבעים, אינה בשום צורה המשפחה בה הילד שלי גדל, והתפקיד שאבי לקח על עצמו בשנות ה 60 שונה משמעותית מהתפקיד שאני לוקח על עצמי בימים אלו, כאבא של זוהר. בכלל, נדמה שמהמשפחות שהוקמו באמצע המאה ה 20, לא נותרה אבן על אבן ב 2023, ומי שמנסה לשחזר את דינמיקת המשפחה של אז – שיהיה לו בהצלחה.

אז השינוי עצום. וזה יכול גם מאוד לבלבל.

אז לא נראה לי שהילדים של היום מבולבלים, הם נולדו רק לאחרונה והם לא מכירים משהו אחר.

ומה עם הנשים? נדמה לי שהנשים מבינות את השינוי והן בעצמן חלק ממנו. כבר מעל 50 שנה שהן שואלות שאלות ובאומץ גדול הופכות עולמות כדי לשנות, לתקן עיוותים ולהגדיר מחדש את תפקידיהן בעולם. בכל הקשור להתנהלות בתוך המשפחה אני לא בטוח שהתהליך שלהן הושלם, אבל הן ללא ספק בדרך.

והגברים מה?

או, אז זהו, שעם הגברים זה טיפה יותר מורכב, במקום להוביל שינוי בעצמנו, רבים מאתנו נותרנו ריאקטיבים ומתמרמרים שפשוט שינו את הכללים ולא הודיעו לנו. מה זה אומר ב 2023 להיות אבא מיטיב? מה מצופה מאתנו כבני זוג? חייבים לדבר על זה עכשיו? ואם כן, איך מתחילים על זה שיחה בכלל ועם מי?

על זה בדיוק אני מדבר אתכם בהרצאה שלי – "אנ'לא יודע איך לומר לך" - על המסע שלי להשבת השפה שאבדה. זה הסיפור של גברים רבים. זהו סיפור על משפחה, על גבריות, על אבהות ובעצם, על אהבה.

ההרצאה מיועדת לנשים ולגברים, על כל הקשתות והמגדרים.

להזמנות:

עופר שחק 054-5633082