top of page

"יש שדיבור ישנה את כיוון הניגון... ״

  • תמונת הסופר/ת: Ori Keren
    Ori Keren
  • 8 באוק׳
  • זמן קריאה 4 דקות

דיבור שינה לי את החיים.

כשאחי ואני היינו ילדים, היינו מגיעים לעיתים קרובות מירושלים לבקר את סבא חיים וסבתא סוניה בתל אביב. כשהיינו נפרדים מהם ליד הדלת, סבא תמיד היה מוסר לנו שקית של ספרים לקריאה שקנה לנו - לפעמים היה בה לובנגולו מלך זולו, לפעמים דודי שמחה, או חסמב"ה, או אחד מספריה של דבורה עומר...


אמנם סבא חיים לא היה דברן גדול, אבל הרבה בזכות הספרים שלו והעידוד של הוריי לקריאה, אני זוכה מגיל צעיר בשפה עשירה ויכולת ביטוי יוצאת דופן יחסית לבני גילי.
אמנם סבא חיים לא היה דברן גדול, אבל הרבה בזכות הספרים שלו והעידוד של הוריי לקריאה, אני זוכה מגיל צעיר בשפה עשירה ויכולת ביטוי יוצאת דופן יחסית לבני גילי.

אבל עם כל עושר השפה והמשלב הלשוני הגבוה, כל הספרים שבעולם לא יכלו לעזור לי במה שהפך בהמשך להיות באג השפה של חיי.

לאורך כל שנות ילדותי המאושרת למדי, אני כמעט ולא רואה ילדים-בנים או גברים משתפים אחרים בכנות ובישירות בקשיים או בחולשות שלהם ונשארים בחיים - לא בטלוויזיה, לא בסרטים ולא בחיים עצמם. גם היום זה לא דבר מאוד נפוץ, יש לציין.

כבן, אני לומד מהר מאוד שזה לא מקובל ואני מתחיל להימנע מלהגיד שקשה לי, שכואב לי, שאני כועס, מפחד, מקנא, מאוכזב, מבואס, מדוכדך, מדוכא, מבוהל, דואג, חסר אונים, מאוים או מתוסכל.

קשת עצומה של תחושות ורגשות פשוט מוחנקת ונאלמת בתוכי. וזה לא שהפסקתי להרגיש, הרגשתי הכול והכול היה חי בי, פשוט הזנחתי את היכולת לזהות את אותם רגשות, שנקרא להם "שליליים" לצורך העניין, ואת היכולת לדבר אותם.

הפכתי, במידה מסוימת, לקבר מהלך של רגשות חנוטים.

וכך אני מושלך, כמו רובם המוחלט של חברי לגן ולבית הספר, מספינת הרגש עליה שטתי בבטחה בשנות חיי הראשונות, כשמאחוריי, על הסיפון, נותרות רק הבנות. אני זוכר היטב מה קורה לי או לחבריי כשאנחנו מעזים לשחות בחזרה אל הספינה – איך בוזינו שוב, נשלחנו לחדר להירגע, לעגו לדמעותינו.

וככל שבגרנו כך הוקענו והושפלנו יותר. והצלקות האלו עוד זכורות וצרובות בנו. כל גבר יעיד.

וכשמשאלה ילדית מסורבת שוב ושוב ושוב, הסוף ידוע - פשוט מפסיקים לבקש.

***

מורי ורבי, תמיר אשמן, באין ספור הזדמנויות, מדבר על "בגידת ההורים" בבנים, בעיקר של האבות, שלקחו חלק פעיל בניתוק הרגשי-קוגניטיבי האכזרי הזה.

הרגש ה"שלילי" היחידי שקיבלנו לגיטימיות מסוימת לבטאו הוא כעס ואותו, כמובן, אימצנו חזק (וכתמונת מראה, מדהים לגלות, כי כעס הוא אחד הרגשות היחידים שדווקא על בנות נאסר לבטא).

וכך, באין לגיטימציה לשפה שתבטא את אותם תחושות ורגשות, טבעיים, יש לומר, אני מתחיל בבגרותי לסבול מידי פעם ממופעים שונים של תוקפנות – חלקה שקטה וחלקה פחות, לפעמים מופנית כלפי אחרים.ות ולעיתים מופנית כלפי עצמי פנימה. על חלקה הגדול אין לי שליטה ואני גם רחוק מלהבין את מקורותיה.

כמו סוכריית מנטוס שפוגשת כוס קולה – בשנייה אחת טריגר כלשהו מתמיר כעסים לזעם ואז ללא שליטה אני פשוט גולש. פעם אחר פעם אני מטולטל כאילו מישהו אחר ולא אני, אוחז בהגה ואני מאבד את זה. כל הרטוריקה המשוכללת שלי מגויסת בצדקנות צעקנית, אני מאשים ותוקף, והגוף שלי רועד, ודלתות נטרקות, ואני מסתגר ומתנתק ובדרך כלל זה עניין של רבע שעה עד חצי שעה עד שאני נרגע...

ואז, מגיע שקט ההתפכחות, ואני מבין ששוב ברח לי.

וכך, אני בוהה בהריסות שהשאירה הסופה שחוללתי, וחש צער גדול ועמוק וכנה. עד הפעם הבאה.

קשה לי לתאר את חוסר האונים והתסכול. זו הביולוגיה, אני מסביר לעצמי. זו הגנטיקה.

ואז יום אחד, במסגרת מעגל הגברים שלי, אני לומד את המנגנון של הדבר הזה שנקרא "מעגל הזעם". אני נדהם לגלות שיש קשר סיבתי ישיר בין חוסר היכולת שלי לתקשר כעס, חוסר אונים, פחד, ובין ההתפרצויות שלי.

בום.

כמו אור גדול שנגלה לי, בבת אחת, אני מבין את עוצמת הטרגדיה. טרגדיה שנמתחת הרבה מעבר לחוויה הפרטית שלי, מציאות חיים שהיא מנת חלקם של כל כך הרבה גברים מסביבי. אני פתאום קולט שבחניכה ל"גבריות", פשוט נדפק לי הוויסות הרגשי.

וכך, כבר שנים, לאור היום, נגזלת מאתנו השפה הרגשית ומי יותר, מי פחות, אנחנו נותרים אילמים, ללא יכולת לווסת את העוצמות האלו. אין להתפלא אפוא ש"מה שלא מדבר, בסוף מתנהג" - אם בפאסיב אגרסיב, אם בתוקפנות מילולית, כלכלית או רגשית ואם באלימות פיזית של ממש.

וכשאני מבין את המכניזם הזה, אני מתפנה להתחיל תהליך של ריפוי.

שלוש שנים אחרי, אני אדם אחר. מווסת. משתף. פגיע ומחובר ליותר עוגנים פנימיים מאי פעם.

ותודה למנחה המעגל שלי דאז Efi Goren שחשף בפני לראשונה את "מעגל הזעם", ולתמיר אשמן על שמנגיש כבר שנים את תהליך הריפוי לנשים וגברים במסגרת הקורס שלו ללמוד לכעוס נכון.

***

כי כשאני מדבר את מה שקשה לי, אני אמיץ.

כשאני מעז להיות פגיע, אני נראה.

כשאני נראה, נחשף ה"אני" האנושי שבי, ואני יכול להיות אהוב.

וכשאני מרגיש אהוב, מי יכול עלי?

***

ניגון / ענת מלמוד

יש שדיבור ישנה את כיוון הניגון

יש שניגון יהיה למים

יש שהמים ירצו לנחם את הלב

וכנגדם יעמדו השמיים

יש שמילה תרפא את מכאוב השגיאות

יש שסליחה תשלם את מחיר הדמעות

וכנגדן יעמדו הסיבות

יש עיניים בעולם

שרואות אותי

יש תקוה בתוכי

יש שם מים.

יש שהזמן יעצור ויוציא כאבים לאור

יש שהאור יתגבר ויפשיר את הקור,

וכנגדו ישרקו הרוחות.

***

והמילים האחרונות שלי פונות דווקא לנשים:

1. כשנשים ואני מדברות על המאבק באלימות ועל שוויון ועל שחרור, אני מזכיר לעצמי שוב ושוב, ששחרור הנשים כרוך בשחרור הגברים. תרשמו לפניכן – לא יתוקן עוול בעוול, ולא יושלם שחרור של אחת ללא השחרור של השני.

2. למרות הפרספקטיבה האישית שלי והדיבור על מצוקת הגברים – חשוב לדעת כי התפרצויות זעם ותוקפנות אינן נחלתם הבלעדית של גברים. יותר נשים ממה שנדמה גם סובלות מתופעות דומות ומאמללות את סביבתן, חשוב להכיר גם בזה. אז הנה, אמרתי גם את זה.

חג אורים שמח לכולנו



 
 
 

תגובות


bottom of page