לכעוס ולחבק

האתגר: לכעוס ולחבק

או

איך בזמן קונפליקט אני מתקרב במקום להתרחק?

(למתמידות.ים בקריאה, אתגר בונוס בסוף)

כילד, איך הורי גרמו לי להבין שעשיתי משהו לא בסדר ושכועסים עלי עכשיו?

1. עשו לי פרצוף

2. ‏נמנעו מקשר עין

3. התעלמו ממני

4. ‏נשלחתי לחדר "להירגע"

5. הוכיחו אותי ‏בטון דיבור נוקשה וקר

6. התבקשתי להתנצל/לתקן/להבטיח שלא אחזור על מה שעשיתי

7. ‏הופעלו כנגדי סנקציות ועונשים

עד כאן פרקטיקות החינוך האלו סבירות ומקובלות ברוב הבתים, נדמה לי.

ֿ

אבל...

מה בכלל הקשר הזה בין כעס ובין מניעת אהבה?

נדמה שרוב הפרקטיקות הנ"ל מטרתן לאיים נקודתית בהתניית האהבה אם לא אציית. ברוח ראש ממשלתנו: יתנו - יקבלו, לא יתנו -לא יקבלו.

האם המסר הוא שאני אהוב רק כשאני מתנהג יפה ועונה על הציפיות ממני? האם אהבת הורים לילדיהם לא אמורה להיות בסיס איתן שאינו מתערער ואינו מוטל בספק...?

האמת, אני לא ממש זוכר לפרטים אירועי ילדות כאלו, אבל מה שכן עדיין חי בי, זוהי תחושת הצריבה הזאת, שאכזבתי. אני נזכר בצביטת הניכור, ברגע בו מסובבים לי את הגב, או שולחים אותי לחדר להירגע או "לחשוב על מה שעשיתי", ואני לבד עם זה, מבוייש, מודר, מוגלה, לא אהוב.

אז למה אנחנו קושרים בין ריצוי לאהבה?

זה כנראה בגלל שזה אחד המנופים הכי חזקים שיש לנו מול ילד.ה שכה זקוק.ה לאהבה שלנו.

ככל שאנחנו כועסים עליו.ה, כך נאיים עליו יותר בלקיחת האהבה שלנו ממנו.ה, וככל שנקצין, כך נכניס אותו לחרדה גדולה יותר. מחריד.

כשאני חושב לעומק על המשמעות של זה, אני יכול להתחיל לבכות מזה.

אז אני רוצה להציע לנסות לפעול ממקום אחר.

מול הבן שלי, אני שואל את עצמי כבר כמה שנים, האם אני יכול להציב לו גבולות ברורים, בלי להעביר תחושה של "כרגע אני לא כל כך אוהב אותך"?

בלי "תעוף לי מהעיניים!"?

האם אני מסוגל לכעוס בלי להתנכר, האם אני יודע להתבאס במילים אבל להישאר קרוב בגוף, בטון הדיבור, במבט?

ובמילים אחרות - האם במהלך עימות, ויכוח או קונפליקט, אני יכול לעמוד על שלי, לסמן גבולות ובאותה נשימה להציע קרבה? להושיט יד? להנגיש חיבוק?

אני רץ לשורה התחתונה - זה סופר קשה, במיוחד בהתחלה, אבל זה לגמרי אפשרי וזה שריר שאני מתרגל כבר זמן עם הבן שלי (זוהר, בן 7).

אז אני אציע כמה קווים לדמותו של התהליך:

1. אם אני עדיין מחזיק באמונה שהאהבה שלי היא כלי במשא ומתן - אני לא בכיוון

2. ‏אצלנו, התחלתי בקטנה, מהכי פשוט - השתדלתי לשמור על קשר עין כל הזמן

3. ‏אני משתדל היום להימנע מכל הפרדה פיזית - להישאר באותו מרחב, לא לברוח, ולא לגרש. לפעמים זוהר בוחר לברוח לחדר שלו. אני נותן לו כמה דקות להיות עם עצמו ואז מציע קירבה. אם אני מסורב, אני מעביר מסר רגוע שאני נגיש וזמין לרגע שהוא רוצה לשוחח או לקבל חיבוק

4. בהתחלה, ‏בשיאו של העימות זה היה בלתי אפשרי כי שני הכוחות היו מנוגדים מידי, וכי אגו וכי טונים גבוהים וכי שליטה וזה. עם הזמן, הצלחתי יותר להשתלט על עצמי

5. ‏לא פעם, אני מוצא את עצמי מספר לו בשקט תוך כדי חיבוק כמה אני מבואס ממנו או על קו אדום שחצה. אני נדהם כמה קשב יש בתוך עירסול כזה, גם כשאני אומר דברים שלא נעים לו לשמוע

6. ‏אני לומד שאין סתירה בין הקירבה שאני מציע לעמדה ההורית-חינוכית שלי. אני יכול להחזיק בעמדה נוקשה, חד חד ערכית, ובאותו רגע בדיוק לשמור על יחסי התלות ועל הקירבה.

7. ‏כשזה עובד, אני בוכה מאושר.

בשפת "מעגלי הגברים" אנחנו קוראים לזה - "לדבר את הכעס" שלנו במקום להתנהג אותו.

וכשאני מתורגל כבר לתמהל כעס עם חמלה ולשרטט גבולות משולבי חיבוק לבן שלי, אני מרגיש מוכן לאתגר היותר מורכב - איך אני מייצא את הפטנט הזה גם לזוגיות.

מעדכן.