על הפאסון שלי והמחיר שלו
- Ori Keren
- 8 באוק׳
- זמן קריאה 2 דקות
קמתי הבוקר על הקצה, מה שנקרא. קצר, כעוס, חסר סבלנות וקורבני.
זה לא מאוד נדיר, אבל גם לא קורה הרבה, תודה לאל כלשהו.
ומה זה אומר, "קצה"?
(בתמונה: גבר שקשה לו היום
כמו בעבר, גם הפעם מדובר היה בקוקטייל חגיגי:
קצת תחושת החמצה שיכולתי טוב יותר, מספר הלקאות עצמיות על פניות שגויות שעשיתי עד הלום, תחושת תקיעות כללית, כמה שאלות מיותרות של "מה היה קורה אם לא" והפעם היה זה גם חבר קרוב שאיכזב. על הכול נבזקו להם הבוקר בנדיבות חרדות כלכליות "מה יהיה?" סטייל, ומפה לא צריך הרבה יותר ממזג אוויר חורפי עם קצת גשם והנה לי "קצה" ראוי להתנדנד עליו.
עד כאן, זה לא מאוד מעניין. אני לא כזה מיוחד ובטח לא לבד בזה - בפעם האחרונה שבדקתי, מספר האנשים מסביבי שגם נמצאים על קצה כלשהו, היה מפחיד.
אז אני לא איש טיפול ולא מבין הרבה בפסיכולוגיה קלינית, אבל אני כן יודע שכשאני על הקצה, לפעמים זו רק שאלה של כמה זמן אני נתקע שם, לפני שאני מתחיל לצלול למטה, לסוג של עצבות מהסוג היותר קיומי.
ואם משהו יכול לתת לי את הנוק אאוט הסופי ולהפיל אותי מאותו "קצה" לדיכאון של ממש, זה הרגעים האלו בהם אני מנסה להסתיר מהעולם שלא טוב לי. לצורך העניין נקרא לזה "פאסון". ואת ההתמחות בפאסון סיימתי, כמו רוב הגברים, בהצטיינות יתרה.
במילים אחרות - קשה לי ממש להגיד שקשה לי.
פתאום אני קולט באיזה אוטומט אני יורה שהכול טוב, שהרוב טוב (הגרסה הרזה), שמצויין, שאחלה, סבבה, מהמם, גזעי, ליגה, אליפות, מלכות, אימפריה, לא רע פלוס ועוד אלף הגזמות שכל מטרתן היא לעבור מהר הלאה, לא לעצור, לא לשתף, לא לתת לפחד, לבלבול, לחולשה, לספקות או לחוסר האונים שלי להציץ החוצה. שלא יראו עלי, שלא ידעו. אולי אפילו אצליח להסתיר את זה מעצמי...
ואם אפשר היה לזקק את הדבר הזה שנקרא "לבד", הרי זו ההרגשה שלי אחרי שאני מספר לעולם שהכול עשר, נדמה לי שטיפה מקנאים בי אפילו, ואז כשאני מתבונן בעצמי במראה הפנימית שלי – אני צולל לתהומות של בדידות ובושה. באסה זה אנדרסטייטמנט.
להגיע לקצה זה הרי חלק מלהיות אנושי, אני חוזר ואומר לעצמי, אני לא יכול להימנע מזה, יש נפילות, אבל הפאסון הזה... כמו לעמוד יחף על גחלים ולנסות לחייך. החיוך כואב יותר.
ברור לי לגמרי שזה עניין די גברי, הפאסון הזה, ולהיפטר ממנו זה חתיכת סיפור. אז אני מלמד את עצמי בשנים האחרונות למצוא לעצמי מין "כיסי וידוי אנושיים" כאלה, מולם אני מוכן להיחשף ולפרוק. ולמרות שאני ממש חמוד ומשתפר ולומד לדבר את הפגיעות שלי, זה עדיין מפגיש אותי עם כל כך הרבה מקומות לא פשוטים: אשמה על זה שאני מעיק, לא נעים לי שאני תופס זמן ומקום של מישהו או משהו אחר, שאני מביך, שאני עלוב, לא סקסי, קוטר, מריר, גבר שבור. ולמרות שהראש יודע שזה כנראה סוג של ההפך מזה, זה עדיין מפחלץ.
אבל, אחורי זה, אם וכשאני מצליח לדבר את הקושי וסודק שוב ושוב את חומת הפאסון הארורה הזותי, אני קצת פחות לבד, פחות כועס, פחות מפחד וקצת יותר נושם.
ואם מישהו שואל את עצמו מה קורה שם במעגלי הגברים - אז גם זה.
תגובות